זה קרה באחד מימי שישי. לקחתי את הילדים לגינה החדשה בשכונה. דשא עוד לא היה, רק שבילים מאובקים, כמה מתקנים חדשים והרבה ילדים עם חול בנעליים.
הבן שלי רץ לשחק, ואני התיישבתי על ספסל. לידי ישבו שני הורים שלא הכרתי, אבל תוך כמה דקות כבר נגררנו לשיחה. על החינוך בעיר, על הכבישים שלא מספיקים, על הפוטנציאל האדיר שיש פה. ואז, פתאום, מישהו אמר:
"אבל מי יעשה פה שינוי? מי ידאג שהעיר באמת תתפתח?"
וכשאני שומע שאלה כזו, אני יודע שהתשובה היא פשוטה: אנחנו.
כי עיר לא נבנית רק על ידי קבלנים והחלטות מליאה. היא נבנית על ידי האנשים שחיים בה, על ידי הדרך שבה הם רואים אותה.
חינוך – כי זה העתיד של העיר
אני לא אשקר – מערכת החינוך בחריש היא אתגר לא קטן. אני רואה את זה כל יום, בתור אבא, בתור שכן, בתור תושב שאכפת לו. יש בתי ספר שנפתחים חצי מוכנים, ובעיות תחבורה שמקשות על הורים וילדים כאחד.
אבל לצד זה, אני רואה משהו אחר – הורים שלא מוכנים לוותר.
יש כאן קבוצות שמארגנות פעילויות העשרה, מחאות הורים שמביאות תוצאות, אנשי חינוך שנכנסים לכיתות ונותנים את הלב.
ביום הראשון של שנת הלימודים, עמדתי ליד שער בית הספר וראיתי את הילדים נכנסים, חלקם מתרגשים, חלקם חוששים. אמא אחת עמדה בצד, הסתכלה על בית הספר ואמרה לי:
"אני מקווה שזה יהיה מקום טוב לבן שלי. מגיע לו חינוך מצוין."
וזה בדיוק העניין – מגיע להם. ולנו מגיע שהם יקבלו את זה כאן, בלי שנצטרך לחפש פתרונות מחוץ לעיר.
קהילה – כי עיר היא האנשים שבה
לפני כמה חודשים, נפתחה קבוצה קטנה של תושבים שהחליטו לקחת יוזמה ולארגן "שישי קהילתי" בגינה ציבורית. אף אחד לא חיכה לעירייה, אף אחד לא ביקש תקציבים – הם פשוט התארגנו, הביאו כיבוד, הקימו שולחן קפה, והזמינו את כל מי שרוצה להצטרף.
לא ידעתי למה לצפות כשהגעתי לשם בפעם הראשונה. אבל אז הסתובבתי וראיתי משהו מדהים: הורים עם ילדים, שכנים שלא הכירו אחד את השני עד אז, דתיים, חילונים, כולם ביחד.
ובאיזשהו שלב, מישהו אמר לי:
"אתה יודע מה יפה פה? שלא משנה מה כל אחד חושב או איך הוא חי – בסוף כולנו פה כדי לבנות מקום טוב יותר."
וזה בדיוק הרגע שהבנתי – קהילה אמיתית זה לא רק אירועים מתוקצבים או ועדות שכונתיות. זה אנשים שפשוט מחליטים להיפגש, לדבר, להתחבר.
תרבות ופנאי – עיר שחיים בה, לא רק גרים בה
אני זוכר את אחד הערבים הראשונים שלנו בעיר. השעה הייתה שמונה, הילדים נרדמו, וחשבנו לצאת לאנשהו – אבל לאן?
המסעדות היו סגורות, לא היה מופע או אירוע, והאופציה היחידה הייתה לנסוע החוצה.
זה משהו שצריך להשתנות. עיר אמיתית היא לא רק מקום עם דירות ומכולות. היא מקום שבו יש איפה לבלות, איפה להיפגש, איפה להרגיש בבית גם בערב, גם בסוף השבוע.
אני רואה איך המקומות הקטנים בעיר מתחילים לפרוח – בתי קפה שנפתחים, מרחבי עבודה שוקקים, אירועי קהילה. אבל אני גם יודע שזו רק ההתחלה. אם אנחנו רוצים שחריש תהיה עיר אמיתית, אנחנו צריכים לוודא שיש כאן תרבות, שיש כאן חיי לילה, שיש כאן מרחבים שנותנים לאנשים סיבה להישאר – לא רק לגור, אלא גם ליהנות.
אז איך אנחנו הופכים את חריש לבית אמיתי?
זה לא יקרה לבד. זה לא יקרה אם נחכה שמישהו "יבוא ויתקן". זה יקרה אם כל אחד מאיתנו ייקח אחריות, יתחבר, ויעשה.
להכיר את השכנים – זה מתחיל במילה טובה, בחיוך, ביוזמה קהילתית.
להיות מעורבים בחינוך – כי הילדים שלנו צריכים לדעת שאנחנו כאן בשבילם.
לפרגן לעסקים מקומיים – במקום לצאת מהעיר, לתת כוח לכלכלה המקומית.
לדרוש ולהוביל תרבות ופנאי – אם אין אירועים? ניצור אותם. אם חסר מקום בילוי? נדאג שיהיה.
אני רואה את חריש בעוד חמש שנים, ואני רואה עיר עם לב. עיר שבה אנשים לא רק גרים אלא חיים, יוצרים, מחוברים.
והשאלה היא – איך אתם רואים את חריש? ומה תעשו כדי שהיא תהיה באמת הבית שאתם רוצים?
אני כאן, כמו תמיד – בואו נעשה את זה ביחד
איציק לב
