מה אפשר לעשות עם חצי מיליארד ש"ח – ומה באמת עשינו?
מאת: איציק לב, חבר מועצת העיר חריש

תקציב 2025

כשישבתי בישיבת התקציב של מועצת העיר חריש, ראיתי מול העיניים את המספרים: 481 מיליון ש"ח. תקציב מרשים. כמעט בלתי נתפס לעיר שהוקמה לפני קצת יותר מעשור.

אבל לצד המספרים – הייתה לי תחושת החמצה.
לא צעקה, לא תסכול – תחושת שקט כואב: "מה עשינו עם כל זה? ומה באמת יישאר מזה כשנסתכל אחורה בעוד חמש שנים?"

אני לא ניגש לתקציב כמתנגד. אני לא מחפש לריב. אני מסתכל עליו כתושב שאוהב את חריש, כחבר מועצה מהאופוזיציה שחי את הרחובות, שומע את הקולות, פוגש את בעלי העסקים ואת צוותי החינוך – ושואל שאלות אמיתיות.

התקציב הוא הזדמנות – ולא תכנית

הבעיה העיקרית שלי עם התקציב הנוכחי היא לא גודלו, אלא התוכן שהוא לא מכיל.

כן, יש בו מספרים. הרבה מהם.
אבל איפה המסלול? איפה היעדים? איפה אנחנו עוד 3 שנים, עוד 5?

מה התקציב הזה רוצה לבנות?
כי עיר לא בונים רק על סמך הכנסות והוצאות – עיר בונים על פי חזון ברור, עם כיוון, סדר עדיפויות ומדדים.

המספרים לא משקרים – אבל הם גם לא מספיקים

הנה התמונה:
61%  מההכנסות מגיעות מארנונה למגורים.
קצת יותר מ-10% בלבד מגיעות מעסקים קטנים.
הנחות בארנונה? כבר חצו את רף 20 מיליון ש"ח, וצומחות בכל שנה.
אזורי תעסוקה? אין. מסחר מניב? כמעט ולא קיים.

וכל זה – בזמן שאנחנו עומדים רגע לפני סיום התמיכה הממשלתית, שהייתה מנוע משמעותי להתפתחות חריש בעשור האחרון.

אז מה קורה כשהתמיכה נגמרת? מי מממן את השירותים? את הפיתוח? את החינוך?

התחושה היא שאנחנו ממשיכים להתגלגל שנה אחרי שנה – בלי תכנית. בלי "תיק תושב כלכלי". בלי להבין איך יוצאים מהמעגל הזה.

איפה הדברים הטובים?

אני לא כותב כדי לצייר שחור. יש גם נקודות אור, ואני הראשון לומר את זה.

הוכפל התקציב למעמד האישה – וזה מבורך.
נוספו תקנים לרכזי נוער – זה חשוב.
יש התחלה של תקצוב לשיטור עירוני – וזה צעד בכיוון הנכון.

אבל כל אלה מרגישים כמו פעולות נקודתיות – לא תכנית כוללת.
אין חיבור אמיתי בין מה שקורה היום לבין איך נראית חריש של 2030.

עיר זה לא רק תקציב – זה תשתית אנושית

עיר חזקה נבנית על כמה רגליים: תעסוקה, חינוך, תחבורה, קהילה.
אבל יותר מכל – היא נבנית על שותפות.
שותפות עם התושבים, עם בעלי העסקים, עם האנשים שחיים כאן ורוצים לדעת שהמחר שלהם לא תלוי רק בישיבה בעירייה – אלא בבסיס יציב.

ומה כן?

אני לא מאמין בביקורת בלי הצעה. ולכן כבר בימים הקרובים אני מתכוון להוביל מהלך לבניית תכנית פעולה מסודרת לחיזוק העסקים המקומיים.

כי בואו נדבר אמת:
העסקים הקטנים בחריש הם הלב הפועם של הכלכלה העירונית.
הם מספקים תעסוקה, שירות, תרומה קהילתית – והם משלמים ארנונה.
הם העוגן הכלכלי של העיר – והם היחידים שיכולים, בטווח הקצר, להתחיל להזיז את המאזן.

חיזוק העסקים המקומיים הוא לא רק עניין של הכנסה – זו השקעה ישירה בצמיחה, בהפחתת תלות, ביצירת תחושת שייכות ובשירות טוב יותר לכל תושב.

אז איך נראית חריש שאני מאמין בה?

חריש שאני רואה בדמיון שלי היא עיר שלא מחכה למדינה – אלא בונה את העתיד שלה בעצמה.
עיר עם תשתית תחבורתית מתקדמת, אזורי תעסוקה משולבים במרחב מגורים, מערכת חינוך שמהווה עוגן לא רק לילדים – אלא גם להורים ולחיים קהילתיים.
עיר שמקדמת חדשנות קהילתית – לא רק באירועים ובפוסטים, אלא באיך שהיא בונה את השירותים שלה, את הכלכלה שלה, ואת מערכת היחסים עם התושבים.

ומה תפקידי בתוך זה?

אני לא מחפש להילחם. אני מחפש להוביל שיחה חדשה – על העתיד של חריש.
על איך יוצרים תשתית עירונית שתעמוד על הרגליים גם בלי תמיכות ממשלתיות.
על איך מחזקים את בעלי העסקים פה – שהם באמת אלה שמחזיקים את העיר.

ואני לא שואל את זה לבד. אני מזמין אתכם, תושבים, לשאול איתי:

• מה באמת אנחנו רוצים לראות פה בעוד עשור? מה יגרום לילדים שלנו להישאר כאן גם כשיהיו גדולים?
• איך התקציב הבא לא רק "יעבור" – אלא יבנה משהו?

עיר זה לא רק בניינים. זו קהילה, זו כלכלה, זו אחריות.
וזה גם – אמון. אמון בכך שיש דרך, שיש מי שרואה קדימה, ושיש עם מי ללכת לשם.

אני כאן, בדיוק בשביל זה. עם אוזן פתוחה, עם תכנית ברורה – ובעיקר, עם אמונה גדולה בחריש.